מהי גדוּלה?
מאת ל. רון האברד

קונפליקטים או סובלנות, שיתוף פעולה או התנגדות, אהבה או שנאה – אלה השאלות גם של חיי היומיום וגם של עניינים בינלאומיים. במאמר זה שנכתב באביב 1966, מר האברד עוסק בשאלה: כשאדם חשוף לשנאה, מהי התשובה לאושר שלו?

המשימה הקשה ביותר שיכולה להיות לאדם היא להמשיך לאהוב את הזולת למרות כל הסיבות שבגללן הוא לא אמור לעשות זאת.

והסימן האמיתי לשפיות ולגדולה הוא להמשיך בכך.

לאדם שיכול לבצע זאת מצפה שפע של תקווה.

לאלה שלא יכולים, מצפים רק צער, שנאה וייאוש. ואלה לא הדברים שמהם עשויים גדוּלה – או שפיות או אושר.

המלכודת העיקרית היא להיכנע לפיתויים לשנוא.

ישנם אלה שממנים אחרים להיות התליינים שלהם. לעתים, למען ביטחונם של אחרים, הכרחי לפעול. אבל זה לא הכרחי גם לשנוא אותם.

"גדוּלה אמיתית פשוט מסרבת להשתנות לנוכח פעולות רעות נגד אדם – ואדם שהוא באמת נעלה אוהב את הזולת משום שהוא מבין את זולתו."

כשאדם מבצע את תפקידו מבלי לזעום על אחרים שמבקשים למנוע זאת ממנו, זה סימן לגדוּלה – ולשפיות. רק אז יוכל האדם להיות מאושר.

זה אצילי לרצות להשיג תכונה רצויה ייחודית כלשהי בחיים. התכונה הקשה ביותר – והנחוצה ביותר להשגה – היא לאהוב את הזולת למרות כל הפיתויים לפעול אחרת.

אם קיימת איזושהי תכונה מקודשת, היא לא תהיה לסלוח. ״סלחנות״ פירושה להסכים לקבל את הרוע שבמעשה. אין כל סיבה לקבל אותו. יתרה מזאת, כדי לסלוח על המעשה, צריך לסווג את המעשה כמעשה רע. ״סלחנות״ היא פעולה ברמה הרבה יותר נמוכה והיא די ביקורתית.

גדוּלה אמיתית פשוט מסרבת להשתנות לנוכח פעולות רעות נגד אדם – ואדם שהוא באמת נעלה אוהב את הזולת משום שהוא מבין את זולתו.

אחרי הכול, הם כולם באותה המלכודת. ישנם כאלה שאינם ערים לכך, ישנם שהשתגעו בגלל זה, ישנם אלה שמתנהגים כמו אלה שבגדו בהם. אבל כולם, כולם נמצאים באותה המלכודת – הגנרלים, מטאטאי הרחובות, הנשיאים, הבלתי שפויים. הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים משום שהם כולם חשופים לאותם הלחצים האכזריים של העולם הזה.

יש בינינו כאלה שחשופים ללחצים האלה ובכל זאת ממשיכים לעשות את עבודתם. אחרים נכנעו כבר לפני זמן רב ומשתוללים ומענים וצועדים בחשיבות מנופחת כמו הנשמות המטורפות שהם הינם.

אנחנו יכולים לפחות להבין את העובדה שגדולה אינה נובעת ממלחמות אכזריות או מפרסום. היא נובעת מכך שהאדם יהיה נאמן להגינות שלו, מכך שהוא ימשיך לתת עזרה לאחרים בלי קשר למה שהם עושים או חושבים או אומרים, וחרף כל המעשים האכזריים נגדו, להתמיד מבלי לשנות את גישתו הבסיסית של האדם כלפי בני האדם.

במידה זו, גדולה אמיתית תלויה בחוכמה מוחלטת. הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים מאחר שהם מה שהם – beings לכודים, מחוצים תחת נטל בלתי נסבל. ואם הם השתגעו כתוצאה מכך ומורים על החרבתן של אומות שלמות ונותנים לכך הסבר מוטעה, עדיין ניתן להבין מדוע וניתן גם להבין את היקף הטירוף שלהם. למה שאדם ישתנה ויתחיל לשנוא רק בגלל שאחרים הובסו בעצמם וגורלם אכזרי מכדי שהם יוכלו לעמוד מולו?

צדק, רחמים, סלחנות, כולם חסרי חשיבות מול היכולת לא להשתנות בעקבות התגרות או בעקבות דרישות לעשות זאת.

אדם חייב לפעול, אדם חייב לשמור על סדר והגינות. אבל אדם לא צריך לשנוא או לבקש נקמה.

נכון ש-beings הם שבריריים ומבצעים עוולות. האדם הוא טוב ביסודו, אבל האדם יכול להתנהג בדרך רעה.

הוא מתנהג בדרך רעה רק כאשר מעשיו, שנעשים למען סדר ולמען בטיחותם של אחרים, נעשים מתוך שנאה. או כשפעולות המשמעת שלו מבוססות רק על הגנה על עצמו, מבלי להתחשב בכל האחרים; או אפילו גרוע מזה, כשהוא פועל רק מתוך אהבת אכזריות.

זה מעשה בלתי שפוי לא לשמור על שום סדר בכלל. אדם צריך רק להסתכל על נכסיו וסביבתו של הבלתי שפוי כדי להבין זאת. בעלי היכולת שומרים על סדר טוב.

כאשר שולטת בגזע אכזריות בשם המשמעת, אותו גזע לומד לשנוא. וגורלו של הגזע הזה נחרץ.

הלקח האמיתי הוא ללמוד לאהוב.

זה אשר יעבור את ימיו ללא פגע חייב ללמוד זאת – לעולם אל תשתמש במה שנעשה לך כבסיס לשנאה. לעולם אל תבקש נקמה.

נדרש כוח אמיתי כדי לאהוב את האדם. ולאהוב אותו למרות כל הפיתויים לפעול אחרת, למרות כל ההתגרויות וכל הסיבות שבגללן הוא לא אמור לאהוב אותו.

אושר וכוח ממשיכים להתקיים רק בהיעדר שנאה. השנאה לבדה היא הדרך לאסון. האהבה היא הדרך לכוח. לאהוב למרות הכול, הוא סוד הגדוּלה. והוא בהחלט עשוי להיות הסוד הגדול ביותר בעולם הזה.