מבוא למדע בדיוני
מאת ל. רון האברד
(המשך)

כשאתה מערבב מדע בדיוני בפנטזיה, אתה לא מקבל ז'אנר טהור. בעיני איש המקצוע, השניים הם ז'אנרים נבדלים. אני שם לב שכיום יש נטייה לערבב אותם ואז להצדיק את התוצאה עם הכינוי "סיפורת דמיונית" (סיפורת ספקולטיבית). האמת היא, ששני אלה אינם מתערבבים היטב: המדע הבדיוני, על מנת שיהיה אמין, צריך להיות מבוסס על איזו מידה של סבירות; הפנטזיה איננה מטילה עליך שום מגבלות. כתיבת מדע בדיוני תובעת קפדנות מן הסופר; כתיבת פנטזיה קלה כטיול בגינה. (בפנטזיה, אין לגיבור חרב ביד; בום-טראח, יש לו ביד חרב כשפים.) זה לא אומר שז'אנר אחד טוב ממשנהו. פשוט, אלה שני ז'אנרים שונים מאוד, מנקודת ראותו של איש המקצוע.

אבל יש בכך יותר מזה: למדע הבדיוני, בייחוד בתור הזהב, היתה שליחות. כמובן, אינני יכול לדבר בשם עמיתיי מאותה תקופה. אבל מקמפבל ומשיחות רעים עם סופרים אחרים בימים ההם, קיבלתי רושם מוצק ביותר, שהם עמלו קשות לעשות נפשות לשיגור האדם לכוכבים.

ובראשית התקופה ההיא המדע הבדיוני נחשב לבן חורג וסורר של עולם הספרות. אבל גרוע מזה, המדע עצמו לא זכה בתשומת הלב או במענקים או בהוצאות הממשלה שהוא ראוי להם. יש צורך בהמון התעניינות ודרישה מצד הציבור לפני שהפוליטיקאים מחליטים לפתוח את קופת האוצר ולהעניק לנושא את התמיכה הראויה.

צוות הסופרים של קמפבל היה צוות של כוכבים. הוא כלל שמות מאוד מפורסמים. הם שיפרו את איכותו הספרותית של הז'אנר. והם החלו את השגשוג שהעניק לו פופולאריות רחבה יותר.

כשנה אחרי תחילת תור הזהב, זכור לי שנכנסתי לפקולטה למדעים של אוניברסיטה גדולה. ביקשתי מידע על ציטולוגיה לאחד ממחקריי הרציניים. נתקבלתי בנימוס רב, והתחלתי לקבל את הספרים המבוקשים, כשלפתע הבחנתי שהחדר הולך ומתמלא באנשים. ולא בסטודנטים, אלא בפרופסורים ובדיקנים. שמו של האורח במחלקה לביולוגיה עבר מפה לאוזן במשרדים, ולפני שהספקתי לתפוס מה מתרחש, לחצתי ידיים שהושטו מתחת לפרצופים קורנים. ומה הם רצו לדעת? מה דעתי על סיפור זה או אחר? האם ראיתי את הסופר הזה או ההוא לאחרונה? ומה שלום קמפבל?

הם זכו בספרות משלהם! מדע בדיוני!

והם היו גאים בה!

לזמן מה, לפני מלחמת-העולם השנייה ואחריה, עמדתי בקשר יציב למדי עם דור חדש של מדענים, הבחורים שבנו את הפצצה, שהחלו ללמוד להכיר את הרקטות. כולם היו חובבי מדע בדיוני. ורבים מן המדענים המקובלים ביותר גם כתבו מדע בדיוני מן הצד.

ב-1945 השתתפתי במפגש של ידידים ותיקים מתחומי המדע והמדע הבדיוני. המפגש נערך בביתו של ידיד ותיק ויקר, בוב היינליין האחד ואין שני לו. ואתה יודע מה עמד על סדר היום? כיצד להוציא את האדם לחלל במהירות כזו שתסיח את דעתו ממלחמות נוספות עלי אדמות. ואלה היו הבחורים שהממשלה היטתה להם אוזן, שהיתה להם הסמכות לעשות זאת! הלכנו והתקרבנו לעשיית הדבר עצמו. המדענים הוציאו את האדם לחלל ואפילו השיגו שיתוף פעולה מצד הרוסים לזמן מה.

אי אפשר לחיות חיי תמימות המבוססים על האמונה שהכול קורה בדרך המקרה, שמאורעות פשוט רודפים זה את זה, שישנו סדר דברים טבעי ובסופו של דבר הכול יסתדר איכשהו. זה לא מדע. זהו גורל, קיסמט, ושוב אנחנו בעולם הפנטזיה. לא, דברים קורים על פי תכנון. תור הזהב של המדע הבדיוני, שהחל בקמפבל ובמגזין שלו, Astounding Science Fiction, עורר תשומת לב ציבורית מספקת וגייס ציבור קוראים מספיק לשיגור האדם לחלל. כיום, אתה שומע מדענים בכירים שמדברים כדרך שנהגנו לדבר בשיחות הרעים שלנו לפני שנים רבות.

קמפבל עשה את מה שהחליט לעשות. כל עוד היו סביבו אישתו הראשונה, ועוד אחרים, שיזכירו לו שהמדע נועד לבני אדם, שאין טעם לשגר מכונות לשם מכונות, שאין טעם לצאת לחלל אם אין לכך איזה קשר לבני אדם, קמפבל הלך מחיל אל חיל. משום שהוא היה אדם מבריק מאוד ועורך נפלא וסבלני מאוד. אחרי שאיבד את אישתו הראשונה, דוניה, ב-1949 – היא נישאה לג'ורג' א' סמית – ואחרי שלא נותרו לו שומעים שייתנו לו מָשוֹב ויאלצו אותו לכלול בני אדם בסיפוריו, וכאשר לא נותר סביבו צוות הסופרים המקורי שלו, המגזין שלו החל לשקוע, וכאשר שינה את שמו ל-Analog, הקיץ עליו הקץ. אבל תור הזהב הכניס את הכול להילוך גבוה. ולכן קמפבל ניצח אחרי ככלות הכול.

כשהתחלתי לכתוב את הרומן הזה, ביקשתי לחבר מדע בדיוני טהור. ולא בנוסח הישן. דרכי הכתיבה וסגנונותיה השתנו, ולכן היה עליי להתעדכן ולרענן את הסגנונות ואת התבניות. כדי להוכיח שהמדע הבדיוני איננו מדע בדיוני בגלל סוג מסוים של עלילה, הרומן הזה מכיל כמעט כל סוג של סיפור שקיים – בלש, ריגול, הרפתקה, מערבון, אהבה, קרב אוויר, מה שלא תרצה. הכול, מלבד פנטזיה; אין לה מקום כאן. גם כלכלה, סוציולוגיה ורפואה, כשהם קשורים לדברים חומריים, נכללים במילה "מדע". לכן תמצא גם אותם כאן.

בכתיבה למגזינים, העורכים (שחלות עליהם מגבלות שטח) מאלצים אותך לכתוב סיפורים לפי אורך מדויק. תמיד עלה בידי לעשות זאת – מין כישרון טבעי. אבל הפעם החלטתי שלא להשמיט מאומה, ולהניח לעלילה להתגלגל כדרך שתתגלגל, ובלבד שתשמור על הקצב. לפיכך, ייתכן שכתבתי בסופו של דבר את רומן המד"ב הגדול ביותר שנכתב מעולם, מבחינת אורכו. המומחים – וישנם רבים כאלה – יוכלו לקבוע אם אכן כך הוא.

כמה מקוראיי עשויים להתפלא על כך שלא כללתי בספר זה את הנושאים הרציניים שבהם אני עוסק. זה לא היה בגלל רצון לדחוק אותם לקרן זווית. פשוט את הספר הזה כתבתי בתפקידי כסופר מקצועי. וגם לא רציתי ליצור את הרושם שאני עוסק ביחסי ציבור לעבודות הרציניות האחרות שלי.

יהיו אלה שיביטו בספר הזה ויאמרו "ראיתם? אמרנו לכם שהוא סתם סופר מדע בדיוני!" ובכן, כאיש צוות הסופרים שסייע בשיגור האדם לכוכבים, אני גאה מאוד בכך שאני ידוע גם כסופר מדע בדיוני. יש לוויינים שם בחוץ, האדם צעד על הירח, גששות יצאו לכוכבי הלכת, נכון? מישהו צריך לחלום את החלום, ואנשים רבים, הסופרים הגדולים של תור הזהב והתקופה שלאחריו, היו צריכים לעניין המון אנשים כדי להגשים את החלום.

אני מקווה שתיהנה מהספר הזה. זהו הספר היחיד שכתבתי רק לשם ההנאה. הוא נועד גם לחגוג את חתונת הזהב שלי עם המוזה. חמישים שנה כאיש המקצוע – 1980-1930.

וכמקצוען ותיק, אני מבטיח לך שזהו מדע בדיוני טהור. בלי פנטזיה. ממש על דרך המלך של הז'אנר. המדע נועד לציבור. וכמוהו המדע הבדיוני.

מוכן?

היכון.

המרא!

– ל. רון האברד, אוקטובר 1980